פסק-דין בתיק ע"א 38512-05-11

כב' השופטת נ.נצר:

הערעור שבפנינו מופנה כנגד פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופטת מ.וולפסון) מיום 15.3.11, שניתן בת.א. 2452/07.

עיקרו של הערעור מכוון כנגד קביעתו של בית משפט קמא, כי "לא הונחה תשתית ראייתית, שממנה ניתן לגזור מעשה או מחדל של הצוות המצביע על נפילה מסטנדרט התנהגות סבירה, בסביבה של עומס ומגבלות כח אדם.... שמקים את עוולת הרשלנות" (עמ' 8 לפסה"ד, ש' 27-29).

בטרם ייבחנו ההשגות הפרטניות שבפי המערערים, ראוי למנות את עיקרי העובדות אשר שימשו את בית משפט קמא לצורך הכרעתו ואשר נדמה, כי אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים:

1.         המערער - קטין יליד 18.8.00 (להלן:"הקטין"). ביום 28.2.06 בהיותו בגן, החל לסבול מכאבי בטן עזים שלוו בהקאות. אימו של הקטין, שהוזעקה לגן, לקחה אותו לקופת חולים ורופא שבדק הקטין, הפנה אותו לחדר מיון.

2.         הקטין התקבל באותו מועד בשעה 11:53, בחדר המיון בבית החולים סורוקה, ובקבלתו נרשם "מתפתל מכאבי בטן , מאד באי שקט, בטן רכה, רגישות מפוזרת, בדיקה רקטלית-אמפולה ריקה".

בדיקות מעבדה (דם), שבוצעו בקטין, הצביעו על עלייה במספר כדוריות הדם הלבנות (21,000  לעומת נורמה של 8,000).

3.         כירורג ילדים שבדק את הקטין לא התרשם מקיומו של ממצא כירורגי חריף והומלץ על השגחה. הקטין הועבר לאשפוז במחלקה לכירורגיית ילדים, שם טופל בצום ובנוזלים.

4.         במהלך היממה בה אושפז, לא נרשמו אירועים חריגים, מצבו הכללי השתפר ובגיליון הרפואי נרשם כי "במידה והכאבים יחזרו, יבצע US בטן".

5.         ביום 1.3.06, בשעה 17:30, שוחרר הקטין לביתו, על פי דרישת אימו. בשחרורו נמצא כי הוא "במצב כללי טוב, ללא תלונות על כאבי בטן כעת, בטן סימטרית, לא תפוחה, רכה במישוש, לחלוטין לא רגישה, ללא סימני גירוי צפקי או תנגודת"  (מתוך גיליון האשפוז שצורף כמוצג ת/3).

6.         ביום 2.3.06 הובהל הקטין למרפאה בשנית, בשל כאבי בטן והקאות והופנה בדחיפות לחדר מיון. אימו של הקטין בחרה להפנותו לחדר מיון בבית החולים "שניידר לרפואת ילדים". בבדיקתו, שם, התרשמו ממלאות בבטן שמאל מרכזית בצילום בטן ובדיקת על קול (U.S), הדגימו גוש והתפשלות של המעיים.

7.         הקטין הובהל לחדר ניתוח בדחיפות ובפתיחת הבטן התברר, כי בחלק מהמעי-הדק התפתח נמק אשר הצריך את כריתתו וביצוע השקה של קצה אל קצה, של המעי הדק.

8.         בדיקה פתולוגית של  חלק מהרקמה שנכרתה בניתוח, הצביעה על קיומו של דברטיקול ע"ש MECKEL (להלן: סעיף ע"ש מקל).

בתביעתו טען המערער (באמצעות הוריו) כי המשיבה באמצעות שלוחיה - הצוות הרפואי בבית החולים סורוקה, התרשלו בטיפול בו ובאבחון מחלתו, ובכך גרמו להחמרה ניכרת במצבו שחייבה ניתוח חירום וכריתה של חלק מהמעי הדק.

בית משפט קמא קבע כי כי התמונה הקלינית בקבלתו לראשונה של הקטין ואף עובר  לשחרורו, לא היתה ברורה דיה ולכן, קביעת המומחה מטעם המערערים - ד"ר אמסטרדם ז"ל, כי מצבו של הקטין צריך היה לעורר חשד להתפשלות המעי וכי התנהלות רפואית סבירה - הצריכה ביצוע בדיקת U.S בטן - היא בבחינת "חכמה שלאחר מעשה". זאת לצד קביעתו הקטגורית של בית משפט קמא, כי המערערים כשלו בניסיונם להניח תשתית ראייתית לביסוס עוולת הרשלנות כלפי המשיבה.

בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי העליה "בספירה הלבנה", אמנם חייבה מעקב והשגחה ולא מעבר לכך ונמצא, כי הקטין אכן היה נתון למעקב ולהשגחה ושוחרר על פי דרישת אמו. עוד קבע בית משפט קמא, כי הואיל והקטין שוחרר מבית החולים ביוזמת אמו ולפי דרישתה, תיתכן בהחלט הסברה כי אילו נותר הקטין להמשך השגחה, ניתן היה "לעלות" בזמן קצר יותר על התרחשותה של התפשלות המעי, כבר בבוקרו של יום ה- 2.3.06 וניתן היה להקדים ולטפל בקטין טרם שנוצר הנמק ברקמת המעי.

המערערים סבורים כי בית משפט קמא טעה בקביעתו כי רופאי המשיבה לא היו צריכים לבצע בדיקות נוספות לשם אבחון מקור תחלואתו של הקטין ובכלל זה, ביצוע סריקה על-קולית של הבטן בפרט, לנוכח חוסר האפשרות להסביר מקור העליה הדרמטית שחלה במספר הכדוריות הלבנות, עלייה שמעידה, כך על פי הנטען, על נוכחות תהליך דלקתי.

המערערים טוענים כי רופאי המשיבה לא עשו דבר על מנת לנסות ולהתחקות אחר הגורם להתדרדרות שחלה במצבו הרפואי של המערער ובוודאי, שבנסיבות אלו, אין לומר כי רופאי המשיבה פעלו כראוי.

לטענת המערערים בית משפט קמא צריך היה לקבוע כממצא שיפוטי, כי התהליך הדלקתי שהתבטא בעלייה משמעותית של הליקוציטים בדמו של הקטין, העיד על התפשלות המעי, כבר בעת האשפוז בסורוקה וכי טעה בית משפט קמא בהימנעותו מקביעה כי ביצוע בדיקה על-קולית (U.S) יכול היה לסייע באבחון מצבו של הקטין.